פרקים אחרים הקודם הבא

בעיניה של אישה: השקפה חסידית על תורת חיים

פרשת ויחי- כוהנת במקדש ה'

השיחה שנלמד היום, רלוואנטית במיוחד לנשים. הסיבה שבחרתי בה מבין כל האחרות הרבות, היא בגלל המעלות שאנו לומדות מהדמות העיקרית שבשיחה, רחל אמנו, אחת מארבע האמהות של העם היהודי. ההוראה העיקרית שבשיחה זו מתיחסת אל הצורך שמידות טובות יבואו לביטוי במעשה בפועל. וזו כל תכלית הלימוד. אין להשאיר את לימוד השיחה בתחום התיאוריה בלבד.

הרבי נתן הוראה להדפיס את השיחה הזאת ולחלקה לקהל. מדי שבוע אומר הרבי שיחה על פרשת השבוע, או על נושא הקשור בלוח העברי. בדרך כלל, השיחה נאמרת באופן בלתי פורמלי בשעת התוועדות. אך כמו עם כל דבר שהרבי אומר, הדברים נכתבים יותר מאוחר על ידי החסידים. לפעמים, נותן הרבי הוראה להדפיס שיחה מסוימת זו או אחרת. במקרה כזה, הטיוטה נמסרת לרבי לבדיקה והוא מוסיף מראי מקומות ותיקונים. השיחה האמורה לעיל, נאמרה אחרי שהרבי סיים את אמירת ה"קדיש" על פטירת הרבנית חיה מושקא בשנת תשמ"ח (1988). ואף כי הרבי לא אמר זאת בשיחה בפירוש, רבים מהחסידים טוענים שהרבי רמז לרבנית בשיחתו זו, אם כי על פניו, נראה היה כי הוא מדבר על רחל אמנו.

אחת המעלות המיוחדות מאד של הרבנית חיה מושקא, וכמדומני שכולן יודעות זאת, שהיא היתה אשה מסוגרת מאד, והיתה מסורה בכל לבה לרווחתו ובריאותו של הרבי. חשבו על כך בעת שנלמד את השיחה עתה.

הרקע לשיחה הוא רגע מאד נוגע ללב בהסטוריה היהודית. פרשת ויחי היא הפרשה האחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על פטירתם של יעקב ויוסף. לפני מותו קרא יעקב לכל בניו לבוא אליו, כדי לספר להם מה יקרה עם כל אחד מהם באחרית הימים. האדם היודע שהוא עומד למות, הוא בר-מזל, כי יש לו הזדמנות לשלם חובות, לסלק אי-הבנות כל שהן ולבקש סליחה מאלה שהוא פגע בהם. אדם שנפטר מהתקף לב פתאומי לא מספיק לסיים את הטיפול בכל הדברים הטורדים את מוחו.

כשיעקב עמד להסתלק מן העולם הוא קרא לילדיו אל מטתו ונפרד מכל אחד מהם באופן שונה. לא לכל ארבע נשיו היה מעמד שווה. רחל נחשבה, מעל לכל ספק, כעיקר ביתו וכאשתו האהובה ביותר. ושני בניו מאשתו האהובה זכו אף הם למעמד מועדף. דרך אגב, עלינו לדעת שכל הדברים האלה, אינם באמת כה פשוטים כפי שהם נראים. יש להם משמעות עמוקה הרבה יותר מאשר נושאים משפחתיים רגילים. אך להיום, הבה נבחן את הדברים כפי שהם על פני השטח.

הבן הראשון שיעקב חפץ לסדר את עניניו עמו, היה יוסף. יעקב הסביר ליוסף שהוא קבר את רחל בדרך בית-לחם. קבר רחל נמצא על אם הדרך. אך היתה תכלית לקבורתה שם. זה לא משום שהיה קשה ליעקב לשאת את ארונה למערת המכפלה בחברון, היכן ששרה רבקה ולאה קבורות. את הסיבה לכך שהיא נקברה שם, על יד בית-לחם, מגלה הנביא ירמיהו, וזה נזכר גם ברש"י.

ירמיהו היה נביא בתקופת חורבן בית-המקדש הראשון. בזמן ההוא, יהודים רבים החלו לעבוד את האלילים, ואחד האלילים אף הוכנס לתוך בית-המקדש! ירמיהו ראה שהמצב בכי רע, ושה' עומד להחריב את בית-המקדש שלו ולשלח את בניו אל תוך הגלות. הוא ניסה להמליץ טוב עליהם לפני הקב"ה, והפציר בה' לזכור את זכות אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב, אך לא נענה. המצב היה חסר-תקדים. אפילו תפילותיהם של האבות לא נענו.

אז הזכירה רחל שכאשר עמדה להנשא לבחיר לבה יעקב, ממש ביום הנשואים, שמעה התלחשויות שאביה עומד לתת ליעקב את אחותה לאה, במקומה. היא ויעקב כבר חשדו בלבן הערמומי שינסה לרמות את יעקב ולהשיא לו מישהי אחרת, ולכן קבעו ביניהם סימנים כדי שיעקב ידע בודאות שהאשה אשר תחת החופה היא באמת רחל. אולם רחל הבינה שכאשר יעקב יחשוף את תרמיתו של לבן, תיכלם אחותה מאד. תארו לכם את לאה, מובלת לחופה, ופתאום אומר יעקב, "היי, הוא משטה בי. זוהי רמאות!" והכלה המסכנה, תצטרך להתמודד עם הבושה של הפסקת החופה באמצע, ותואשם בנתינת יד למרמה. לכן, על מנת שלא לבייש את אחותה ולחסוך ממנה את הכאב, היא גילתה לה את אותם הסימנים המוסכמים. בעיקרו של דבר, היא וויתרה על חלומה ועל תקוותה להנשא ליעקב. זו היתה הקרבה עצמית אמיתית. היא הכניסה צרתה לביתה. היא לא היתה חייבת לעשות זאת אלא בחרה בזה. "בחרתי לתת את זכויותי לצרתי". טענה זו היתה משכנעת. ובשכר פעולתה הבטיח ה' כי בסופו של דבר הגלות תסתיים, "ושבו בנים לגבולם".

יוסף הבין מדוע יעקב לא קבר את רחל במערת המכפלה. הוא בודאי לא היה שומר בלבו טינה על אביו בשל כך, ועוד כשהוא על ערש דוי. אך הדגש כאן אינו על הטינה בלב יוסף, אלא על צערו שהצטער על שנמנעה מאמו הזכות העצומה להיות קבורה עם צדיקי עולם כאלה. אלא שרחל היתה צדקת אמיתית בזכות עצמה. בזכותה ישובו בניה הגולים לגבולם, לארץ ישראל, כנבואת ירמיהו. "ולכן", הסביר יעקב, "אם כי לכאורה היה עלי לקברה במערת המכפלה ולא על אם הדרך, עשיתי זאת כדי שתהיה לעזרה לבניה. כי כאשר יצאו לגלות ויעברו דרך שם, תצא רחל על קברה, ותבכה ותבקש עליהם רחמים, ובזכותה ישובו בניה לגבולם יחד עם משיח".

הרבי מסביר שזה היה טבעה של רחל. היא תמיד היתה מוכנה להקריב את עניניה שלה לטובת אחרים. אתן מתארות לעצמכן, נערה המחכה שבע שנים כדי להנשא לבעלה, ואז היא מוותרת עליו לטובת מישהי אחרת? אך כזו היתה רחל - חושבת על טובת הזולת ולא על טובתה שלה, גם לא על כבודה שלה, זה מה שאפיין אותה. וה' זכר לה זאת. כולנו יודעים שלמרות שלאחר המוות, אדם אינו מודע עוד לדברים מסוימים, הנה זוגות נשואים עושים מאמץ שקבריהם יהיו סמוכים זה לזה. רחל איבדה את היתרון הזה. היא וויתרה על הזכות להיות סמוכה ליעקב במשך אלפי שנים עד לביאת המשיח. וזה מה שסיפר יעקב ליוסף: "אמך היתה אשה מאד מיוחדת". ולכן אהב אותה יעקב עמוקות, הסביר הרבי. לא מפני שפניה היו יפות. הסיבה לאהבתו אותה היו מדותיה היפות. הוא הוקיר וכבד את המדה היפה הזאת שהתורה מעלה על נס - לא לבקש תהילה לעצמה, אלא לבקש תועלת לזולת.

רחל היתה אחת מאמותינו. ולכן כל הבנות היהודיות, בהיותן צאצאים ישירים שלה, יורשות את המידה הזאת באופן גנטי. יש צד ברחל שהוא באמת חלק מהוויתה של כל אשה יהודיה. יש הרבה דברים שגבר יהודי חייב לעשות. הוא חייב להשאיר את פאות זקנו, הוא חייב להתפלל במנין, הוא חייב להתפלל שלש פעמים ביום, והוא לובש טלית וציצית. יש כל כך הרבה דברים חיצוניים שהגבר עושה, עד שכל אחד יכול להצביע עליו ולומר, "כמובן, זהו יהודי". לגבר יש מספר רב של חיובים במשך היום, שהם מאד ברורים וניכרים לעין.

אך מה בנוגע לאשה היהודיה? מה הן חובותיה של האשה היהודיה? היא פטורה מכל מצוות-עשה שהזמן גרמן. היא לא חייבת להשאיר פאות. אם יש לה חמש דקות פנויות לקחת את הסידור בידה ולומר את ברכות השחר וקריאת-שמע, היא מאושרת שהצליחה להתפלל במשך כמה דקות. הסימנים החיצוניים של יהדות אינם כל כך ברורים אצל האשה. היא יכולה לחבוש פאה, הנראית כה טבעית, שכלל לא יהיה ברור לאדם ברחוב שהיא מכסה את שערה. ההבדל בין הגבר לאשה בהקשר הזה הוא, שהאשה עובדת את ה' באופן הרבה יותר נסתר. האיש עובד את ה' בגלוי, בעוד שהאשה עובדת את ה' בסתר. אף אחד אינו יודע שכאשר היא הולכת ברחוב, היא חושבת על אהבת ה' ועל יראתו.

מה עושה האשה רוב ימיה? מה עשתה רחל אמנו כל חייה? לאשה תפקיד של עקרת-בית, של אשה לבעלה ואם לילדיה. ומתוך התחשבות ברצינות ובקדושה של תפקיד זה, ה' מקל עליה בדברים אחרים. אם היא אינה יכולה למצוא זמן לשום דבר נוסף, חוץ מאשר להניק את תינוקה, לאכול משהו, לדאוג לבעלה ולילדיה ולביתה, היא כבר עשתה כל שנדרש ממנה. אשה צריכה לדעת שבכך היא עובדת את ה' במלוא מובן המלה. היא עשתה כל מה שמחובתה לעשות, כי מה שה' דורש ממנה הוא לנהל את ביתה. זהו עיקר תפקידה ואם היא עושה זאת, היא מושלמת. אם יש לה גם זמן להתפלל, זה נפלא. אם יש לה זמן ליותר מזה, הרי זה יותר מנפלא. יכול להיות שיהיה לה זמן אפילו לצאת מביתה ולעשות איזו מצוה, אך זה איננו עיקר תכליתה בעולם. עבודת ה' שלה מתבצעת בתוך ודרך ביתה.

בגמרא מסופר שאחד מחכמינו התבטא פעם, שמעולם לא קרא לאשתו "אשתי" כי אם "ביתי", כי בלעדיה אין בית. אשה יכולה להיראות כמו כל אשה אחרת בעולם בעת שהיא מטאטאת את הרצפה, מכבסת כביסה ומלבישה את תינוקה. אלו דברים שעושה כל אשה ואם בעולם. אך אם בשעת מעשה היא מודעת לכך שילדיה הם ילדים יהודיים והיא מגדלת אותם כדי שיהיו יהודים יראי-שמים, והיא עושה זאת מתוך ידיעה שבכך היא עובדת את ה', אזי היא שונה לגמרי מכל אשה אחרת בכל מקום אחר בעולם.

מה עשו הכהנים בבית-המקדש? הם ניקו וקירצפו, חתכו את הבשר ובישלו אותו, וניקו וקירצפו שוב. כך גם האשה. היא "כהן" בבית מקדשה הפרטי. זו עבודת הקדש הנעלית ביותר שיכולה להיות; עבודה הרבה יותר פנימית מזו של הגבר.

עבודת ה' של הגבר יכולה בקלות להוביל לגאווה. זו מלכודת נוראה - תראו כמה טוב התפללתי היום! למדתי תורה כל כך הרבה, אני כל כך קדוש. אני מתפלל, אני לומד, אני עושה כל כך הרבה מצוות. אך הגאווה היא דבר מאוס בתכלית, לפני ה'. ביהדות, הגאווה היא הגרועה ביותר מכל המדות השליליות. אדם גאוותן אינו מותיר מקום לה'. ה' אומר על הגאוותן, "אין אני והוא יכולים לדור". האפשרות שאשה תהיה גאוותנית, קלושה בהרבה. פשוט, אין לה זמן לחשוב על עצמה ועל כמה שהיא נפלאה. אנשים מבקשים ממנה, ללא הרף, לעשות דברים שונים עבורם. כך שהיא עלולה הרבה פחות להחשיב את עצמה כהכי קדושה והכי חכמה. עבודתה את ה' עמוקה יותר, ומלאת ענווה הרבה יותר.

על פי השולחן ערוך, זהותו היהודית של האדם נקבעת על פי האם. אם יש לו לאדם אב יהודי ואם שאינה יהודיה, אפילו אם יהיה האב צדיק גדול, הבן איננו יהודי. אך אם האם היא סתם יהודיה פשוטה, אזי אפילו אם האב הוא גוי, הבן יהיה יהודי במאה אחוז. מדוע זה כך? כי האשה עובדת את ה' בעצם מהותה, בנשמתה. המהות הזאת מועברת לילדיה ולכן הם יהודים. דרכו של הגבר בעבודת ה' היא בעיקרה בגילוי אור יותר מאשר עבודה בעצם מהותו. לכן, יש לו כמה דברים ספציפיים שעליו לעשות. כי עבודת ה' שלו היא ממנו החוצה. מהי הזהות הנקבעת על פי האב. הזהות השבטית! השבט אליו שייך האדם - אם הוא כהן או לוי, אם הוא משבט ראובן, שמעון או יהודה - נקבע על פי שבטו של האב. אך זהות זו אינה אלא מאפיין חיצוני. אך אם אדם זה יהודי הוא או לא, כלומר עניין מהותו היהודית, נקבע על פי האם.

המדרש מספר שכאשר אברהם אבינו הכיר בקדושתה של מערת המכפלה, החליט מיד לקנותה כמקום קבורה לו, לאשתו ולילדיו. רחל לא הססה לוותר על הקדושה והמיוחדות של מקום זה, למען בניה, ולהקבר תחת זאת, במקום שאין לו לא תואר ולא הדר. (רק ב1840- הושלם המבנה העומד כיום על ציונה של רחל, על ידי משה מונטיפיורי). במשך אלפי שנים, לא היה קבר רחל יותר מאשר סתם קבר בצד הדרך - ללא הדר, וללא מלות שבח. התאים לה לרחל הצנועה מטבעה והנחבאת אל הכלים (אילו ההחלטה היתה נתונה בידיה), להעדיף להקבר במקום שבו תוכל לבוא לעזר לבניה הגולים. ולכן קבר אותה יעקב שם, ולא במערת המכפלה, מתוך כבוד למה שבודאי היתה רוצה שהוא יעשה.

כאשר אנו אומרים שהיא מסרה את נפשה עבור בניה, אתן חייבות להבין שאין הכוונה לבניה ממש שהיו כולם צדיקים. אנו אפילו איננו מדברים על נכדיה. אלא הכוונה היא לצאצאיה לאחר עשרות דורות. כידוע לכן, יש הבדל בין הבן שלכן לבין בני הבנים שיוולדו לכן לאחר עשרה דורות. ואיזה מין בנים היו אלה? בנים שעבדו לאלילים! הם היו כה רעים שהיה הכרח לגרשם מארץ ישראל - אל הגלות. ולמרות זאת, רחל וויתרה על מקומה ועל כבודה - הכבוד להיות קבורה במקום קדוש ולצד בעלה יעקב - למען בנים אלה ממש. ולכן ה' הבחין שהדברים השטחיים אינם מענינים אותה, כמו, "הבן שלי כל כך טוב, אז אני אהיה טובה כלפיו; הבן שלי רע, אז אהיה רעה כלפיו". זו התייחסות שטחית. אם הנך אם אמיתית, את יודעת שזהו הבן שלך. היום הוא רע, מחר הוא אולי ייטיב את דרכו - אך הוא הבן שלך ולא חשוב כיצד הוא מתנהג היום. היחס שלך אינו מבוסס על התנהגותו, אלא על משהו עמוק הרבה יותר. ולכן יש לך תקווה לגביו בגלל הקשר המהותי שבין אם לבנה. רחל היתה בעלת אישיות והבחנה עמוקה ולכן יכלה לתפוס זאת. היא היתה מסוגלת לחוש את הקשר העצמי שבינה לבין בניה, מבלי להתיחס למצבם או לגורמים לא-מהותיים אחרים.

ולכן, היה שכרה "מדה כנגד מדה". היא הבחינה בקשר המהותי הזה, שלמרות חסרונותיהם ועוונותיהם, כל בני העם היהודי, הם בניה. ולכן שכרה היה שבזכותה הם ישובו מן הגלות לגבולם.

הקודם הבא
 
Ner Nechoma
© 2024 Ner Nechoma
עברית  English